השיטה המקובלת להערכת שווי פעילות עסקית הינה:
- הוון תזרימי מזומנים עתידיים DCF – על פי שיטה זו בונים את תחזיות הרווח ותזרים המזומנים של החברה לתקופת התחזית. שוויה של החברה לתום תקופת התחזית הוא שווי תזרים המזומנים האינסופי מאותה נקודה ואילך, מהוון בשיעור היוון מתאים. את זרמי המזומנים החזויים לתקופת התחזית מהוונים להווה בשיעור הוון מתאים.
את שעור ההיוון המתאים ניתן לקבוע בשיטות שונות המיועדות לתמחר את הסיכון היחסי של הענף המדובר והסיכון היחסי של החברה עצמה המבוסס על גורמי הסיכון העומדים מולה.
בכדי לבחון את סבירות התוצאה ניקח בחשבון גם:
- התייחסות לגיוסי הון קודמים והסברת השינויים בשווי
- השוואה למכפילים/עסקאות של חברות דומות
עקרונות חישוב שווי הון עצמי לפי שיטת הוון תזרים המזומנים החזוי (DCF):
אומדן מחיר ההון העצמי
קביעת מחיר ההון העצמי ניתנת להיעשות עפ"י מודלים שונים, ביניהם המודל המקובל בחברות נסחרות הוא מודל ה- "CAPM"- (Capital Asset Pricing Model) וכן באמצעות שיטות נוספות. כל שיטה ישימה במסגרת ההנחות בהן היא פועלת ולכל שיטה היתרונות והחסרונות שלה הנגזרות מהנחות אלו.
מודל ה- CAPM מניח כי מחיר ההון העצמי שווה לשיעור התשואה על נכסים פיננסיים חסרי סיכון בתוספת מקדם הסיכון השולי של החברה – ה-"בטא" , המודד את רגישות תשואת המניה לתנודות בתשואת תיק השוק כולו (הסיכון השיטתי), כשהוא מוכפל בפרמיית הסיכון של השוק (הפער הנדרש מתשואת תיק השוק ביחס לתשואה חסרת הסיכון) כדלקמן:
RK = התשואה הנדרשת ע"י בעלי המניות על ההון העצמי.
RF = מחיר ההון חסר הסיכון.
RM = תשואת תיק השוק
RM – RF = פרמיית הסיכון
b = בטא, אומדן הסיכון של החברה יחסית לתיק השוק או מרכיב "הסיכון השיטתי" של המניה:
b · (RF – RM ) + RF = RK
מדד ה"בטא" מודד את מרכיב הסיכון השיטתי שבהתנהגות המניה (להבדיל מהסיכון ה"לא שיטתי" שאינו ניתן לאמידה אמפירית). מרכיב זה מודד את מידת הקשר בין התנהגותה של המניה הנבדקת לבין מנית "תיק השוק".
שיעור התשואה חסר הסיכון ניתן לאמידה על בסיס שיעורי התשואה לפדיון של אג"ח מדינה צמודות לטווח ארוך.
לצורך אומדני מדדי ה"בטא" ניתן לעשות שימוש בנתונים רלוונטיים של חברות נסחרות.
